<h1>ספר האסופות מכת"י סימן שס"ט</h1>
<h2>דף לו:</h2>
לר' היתה שפחה האוכלת בפסח מצה שלשה לצורכה בלא נטילת תרומה ובלא מדידה, ונשאל לר' וא' חלה בזמן הזה שנותנין לכהן מדרבנן כדי שלא ישכח תורת חלה מישר' דמצוה הנוהגת בארץ היא דכל מצוות התלויות בארץ אינן נוהגות אל' בארץ. וחלה הפוטרת את העסה אינה אלא משום גזירה חוצה לארץ אטו בארץ, ומאחר דהפרשת חלה אינה אל' משום גזירה אין אנו צריכין להפריש מן העסה שהיא אוכלת. ולא מצינו דגזרו רבותינו ליטול חלה מן העסה שהעבדים והשפחות אוכלין.
<h2>דף מו:</h2>
עסת שני בני אדם כגון תלמידים הלומדים לפני רבן אע"פ שאין כשיעור באחד לבדו כיון שיש כשיעור חלה בין שניהם חייבין בחלה אע"פ שנתערב חלקם שלא מדעתם, והמפריש חלת עסתם צריך ליטול רשות משניהם. ותלמיד שהוא כמו אורח יכול לומר לבעלת הבית להפריש חלה מכל עסות שיהיו לו אפילו מאותן שיקנה אחרי כן ואין צריך ליטול רשות בכל פעם ופעם. וכן אשה יכולה לומר לחברתה קחי ולושי אלי עוגות או פשטידש או פלדונש והפרישי חלה אע"פ שבשעת הציווי היתה קמח ולא היתה ראוייה לחלה דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום ולאחר שנעשת עסה לא אמרה לה להפריש. וכן מנהג.
בפר' ב' דחלה [מ"ה] המפריש חלתו קמח אינה חלה, פי' ה"ר אליעזר ממץ על מה שא' בעודו קמח יחול שם חלה אינה חלה, אבל הפריש קמח וא' לכשתיעשה עסה יחול שם חלה הוי חלה. ירושל' בפר' ג' [דחלה ה"א] הרי זה חלה על העסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנשתמר בה ועל הקרץ שניתן תחתיה לכשתיעשה כולה גוש אחד.
